שרה ברנאר, רנה לאליק ואלפונס מוכה - כיצד הפכה השפירית לסמל הבל-אפוק והאר-נובו

 

מן הבמה הפריזאית אל יצירת המופת של רנה לאליק

סיכת הדרקונית־אישה (Dragonfly Woman Corsage Ornament) של רנה לאליק (René Lalique) נחשבת לאחת מיצירות התכשיטנות החשובות והמרהיבות ביותר של תנועת האר נובו (Art Nouveau). סיפורה מחבר בין שלוש דמויות אגדיות של תקופת ה־Belle Époque — השחקנית שרה ברנאר (Sarah Bernhardt), המאייר אלפונס מוכה (Alphonse Mucha) והאמן־צורף רנה לאליק.

זהו סיפור על תיאטרון, אמנות, יופי, מסתורין ודמיון. סיפור שבו אישה הפכה למוזה, מאייר הפך אותה לאלה, וצורף הפך אותה ליצור מכונף שנראה כאילו נולד מתוך חלום.

פריז חולמת

בסוף המאה ה־19 נדמה היה שפריז עצמה חיה בתוך יצירת אמנות.

בתי הקפה של מונמארטר שוקקו משוררים וציירים, שדרות העיר הוארו בחשמל, והתיאטראות הפכו למרכז חיי התרבות האירופיים.

זו הייתה תקופת ה־Belle Époque — עידן של אופטימיות, יופי, חדשנות ויצירתיות חסרת גבולות.

האמנים של התקופה חיפשו השראה בכל מקום: בפרחים, בחרקים, במיתולוגיה, בחלומות ובנפש האדם.

הם ביקשו ליצור עולם חדש.

יפה יותר.

חופשי יותר.

מסתורי יותר.

האישה שהפכה לאגדה

שרה ברנאר לא הייתה רק השחקנית המפורסמת ביותר בצרפת.

היא הייתה אחת הנשים המפורסמות בעולם.

בעידן שבו לא היו קולנוע, טלוויזיה או רשתות חברתיות, שמה היה מוכר ברחבי אירופה, אמריקה ורוסיה. מיליוני אנשים הכירו את פניה, אספו את דיוקנאותיה וקראו בהתלהבות על חייה.

אבל ברנאר לא הסתפקה בכישרון.

היא בנתה לעצמה מיתולוגיה.

היא פיסלה, ציירה, כתבה ספרים, גידלה בעלי חיים אקזוטיים והקיפה את עצמה בחפצים יוצאי דופן.

התצלום המפורסם ביותר שלה מציג אותה שוכבת בתוך ארון קבורה מרופד בסאטן.

האם באמת נהגה לנוח בו?

האם היה זה תעלול יחצני?

היסטוריונים עדיין מתווכחים.

אבל מבחינת ברנאר, זו כלל לא הייתה השאלה.

היא הבינה היטב שזיכרון חזק נוצר לא רק מכישרון — אלא גם מדמיון.

כשהאישה הפכה לסמל

בשנת 1894 פגש גורלה של ברנאר אמן צעיר ממוראביה בשם אלפונס מוכה.

הפוסטר שעיצב עבורה למחזה Gismonda הפך בן לילה לאחת היצירות המזוהות ביותר עם תנועת האר נובו.

מוכה לא צייר שחקנית.

הוא יצר אלה מודרנית.

דמות גבוהה, מסתורית וזוהרת, עטופה בעיטורים, פרחים, אבני חן והילות מוזהבות.

הנשים של מוכה לא נראו כמו נשים רגילות.

הן נראו כמו יצורים השייכים לעולם שבין מציאות לחלום.

במידה רבה, מוכה יצר את הדימוי החזותי של האישה המודרנית של תקופת ה־Belle Époque.

 

השפירית מגיעה לאירופה

באותן שנים גילו אמני אירופה את יפן.

לאחר פתיחתה של יפן למערב במחצית השנייה של המאה ה־19, שטף של הדפסים, חפצי אמנות ורעיונות אסתטיים הגיע לפריז.

התופעה זכתה לשם Japonisme.

אחד הסמלים שהגיעו מן המזרח היה השפירית.

בתרבות היפנית סימלה השפירית אומץ, אצילות, חופש ואלגנטיות.

אמני האר נובו אימצו אותה בהתלהבות.

השפירית הפכה לאחד המוטיבים המזוהים ביותר של התקופה.

היא הופיעה בציורים, בפוסטרים, ברהיטים, בזכוכית אמנותית ובתכשיטים.

:רנה לאליק והמהפכה של תכשיטי האר נובו

באותו זמן עבד בפריז אמן בשם רנה לאליק.

כיום הוא נחשב לאחד ממעצבי התכשיטים החשובים ביותר בהיסטוריה.

אבל בסוף המאה ה־19 רעיונותיו נחשבו כמעט מהפכניים.

בעולם שבו ערך התכשיט נמדד בעיקר בגודל היהלומים, לאליק העז להעמיד את האמנות במרכז.

הוא השתמש בזהב (Gold), אמייל (Enamel), יהלומים (Diamonds), אבני ירח (Moonstones), חלקדון (Chalcedony), כריסופראז (Chrysoprase), פנינים (Pearls) ואבנים צבעוניות כדי לספר סיפורים.

נשים הפכו לפרחים.

נחשים הפכו לצמידים.

עטלפים הפכו לתליונים.

ושפיריות הפכו ליצירות מופת.

לאליק לא יצר תכשיטים.

הוא יצר אמנות לבישה.

מן הנחש אל השפירית

החיבור בין שרה ברנאר, אלפונס מוכה ורנה לאליק החל הרבה לפני הדרקונית/שפירית המפורסמת.

 בשנת 1898 גילמה ברנאר את דמותה של מדיאה (Médée).

מדיאה - אחת הדמויות המורכבות, העוצמתיות והטראגיות בתיאטרון הקלאסי.

אלפונס מוכה עיצב את הכרזה למחזה והציג את ברנאר כדמות מיתולוגית ולא כבת אנוש. שערה  מתפתל  בקווים אורגניים , מבטה מהפנט וסביבה מופיעים מוטיבים של נחשים - סמל עתיק של כוח, פיתוי, סכנה וטרנספורמציה.

 הנחש לא נבחר במקרה .

עבור אמני האר נובו הוא ייצג את רעיון המטאמורפוזה - היכולת להתמתנות, להתחדש ולהתקיים בין עולמות שונים. 

זמן קצר לאחר מכן, עיצב האמן ז׳ורז׳ פוקה  (Georges Fouquet) עבור ברנאר צמיד הנחש המפורסם (Serpent Bracelet), מן התכשיטים המזוהים ביותר עם תקופת האר נובו .

 

אך הנחש היה רק תחילתו של סיפור גדול יותר :

מוכה , לאליק , פוקה — כל אחד בדרכו — ראו בשרה ברנאר דמות יוצאת דופן - אישה המשתנה ללא הרף, על הבמה ומחוצה לה .

שחקנית שהפכה למלכה, לקדושה, למכשפה, לאלה ולגיבורה טראגית, לעיתים בערב אחד.

רעיון המטאמורפוזה  — השינוי וההתמרה — עמד בלב תנועת האר נובו. 

נשים התמזגו עם פרחים, פרחים הפכו ליצורים חיים ויצורים מן הטבע קיבלו תכונות אנושיות.

ביצירתו של רנה לאליק הגיע רעיון זה לשיאו. האישה לא רק עונדת את השפירית -היא השפירית.

לא במקרה יהפוך זמן קצר לאחר מכן גם החרק העדין ביותר בטבע לייצור מסתורי ומורכב .

הדרקונית / שפירית שהפכה לאגדה

בסביבות השנים 1897–1898 יצר לאליק את אחת היצירות המפורסמות ביותר בתולדות התכשיטנות.

סיכת הדרקונית־אישה.

במבט ראשון נדמה שמדובר בשפירית.

אך במבט שני מתגלה יצור אחר לגמרי.

כנפיים עצומות עשויות אמייל אופאלי (Opalescent Enamel) פרושות לצדדים כמו ויטראז’ זעיר.

יהלומים ואבני ירח מנצנצים לאורך הגוף.

בטן היצור עשויה מחלקדון (Chalcedony).

חזה הדמות מגולף מכריסופראז (Chrysoprase).

פנים אנושיות מביטות קדימה.

טפרים של יצור מיתולוגי אוחזים באוויר.

וזנב מפרקי תוכנן לנוע עם תנועת הגוף של הלובשת.

זו אינה שפירית.

זו אינה אישה.

זו אינה חיה.

זהו יצור שנולד מתוך הדמיון של תקופת האר נובו.

 

?האם הדרקונית הייתה שרה ברנאר

אין בידינו צילום מוכח של שרה ברנאר עונדת את סיכת הדרקונית.

עם זאת, הקשר בין היצירה לבין השחקנית נחשב לאחד הסיפורים המרתקים בתולדות תכשיטי האר נובו.

ברנאר הייתה אחת הפטרוניות החשובות ביותר של לאליק.

היא הזמינה ממנו תכשיטים עבור הופעותיה ותלבושותיה.

חוקרים רבים סבורים כי הדרקונית נוצרה עבורה או בהשראתה, אף שאין לכך הוכחה חד־משמעית.

כאשר מביטים בפניה של הדרקונית.

כאשר מביטים בפוסטרים של מוכה.

וכאשר מביטים בתצלום המפורסם של ברנאר בארון הקבורה.

קשה שלא לחוש שמדובר באותו עולם.

אותה אישה.

אותו מיתוס.

שרה ברנאר לא הייתה רק מקור השראה לדימויים מיתולוגיים . היא הייתה גם התגלמות עולם התיאטרון עצמו. באחד התכשיטים המפורסמים שעיצב עבורה  רנה לאליק, מופיעות מסכות הטרגדיה והקומדיה - סמל עתיק לאומנות המשחק.

כשם שהנחש והדרקונית סמלו שינוי ומטאמורפוזה , כך המסכות ייצגו את המעבר המתמיד בין דמויות, רגשות ועולמות שהפכו את שרה ברנאר לאגדה 

התערוכה ששינתה את עולם התכשיטים

בשנת 1900 הציג לאליק את יצירותיו בתערוכה האוניברסלית של פריז (Exposition Universelle de Paris 1900).

כ־50 מיליון מבקרים הגיעו לתערוכה.

המבקרים הגיעו לראות את פלאי המאה החדשה. הייתה זו התערוכה העולמית הגדולה ביותר עד זמנה

אך דווקא תכשיטי האר נובו של לאליק הפכו לאחת האטרקציות הגדולות ביותר של האירוע.

הצורף וההיסטוריון אנרי וובר (Henri Vever) כתב לאחר ביקורו:

“חשבת שאתה חולם כשראית את הדברים היפים האלה.”

לאליק זכה בפרס הגראן פרי (Grand Prix) והוכר כאחד האמנים החשובים של דורו.

 לא רק צורף. אמן.

 

האיש שרכש את החלום

בין המבקרים בתערוכה היה גם קאלוסטה גולבנקיאן (Calouste Gulbenkian).

איל נפט, אספן אמנות ואחד האנשים העשירים בעולם בראשית המאה ה־20.

מבין אלפי היצירות שראה, דווקא הדרקונית של לאליק שבתה את לבו.

בשנת 1903 רכש אותה ישירות מן האמן.

למעלה ממאה ועשרים שנה חלפו מאז.

היא עדיין שמורה באוסף הקבוע של מוזיאון קאלוסטה גולבנקיאן בליסבון, פורטוגל.

מבקרים מכל העולם ממשיכים לעמוד מולה באותו מבט של פליאה שבו הביטו בה מבקרי פריז בשנת 1900.

שלושה אמנים, דימוי אחד

אלפונס מוכה צייר את האישה החדשה.

שרה ברנאר גילמה אותה.

רנה לאליק הפך אותה לתכשיט.

שלושתם פעלו באותו עולם תרבותי.

שלושתם תרמו לעיצוב שפת האר נובו.

ושלושתם סייעו להפוך את השפירית לאחד הסמלים הגדולים ביותר של תקופת ה־Belle Époque.

השפירית לא הייתה עוד חרק.

היא הפכה למטאפורה.

ליופי.

לחופש.

לטרנספורמציה.

ולכוחה של האמנות להמציא את העולם מחדש.

 - יותר ממאה שנה אחרי

יש תכשיטים יפים.

יש תכשיטים נדירים.

ויש יצירות מופת.

סיכת הדרקונית של רנה לאליק שייכת לקבוצה האחרונה.

היא מחברת בין תיאטרון, אמנות, אופנה, מיתולוגיה ותכשיטנות.

היא מספרת את סיפורה של תקופה שלמה.

והיא מזכירה לנו מדוע יצירות מסוימות ממשיכות לרתק גם יותר ממאה שנים לאחר שנוצרו.

כי הן אינן רק חפצים.

הן חלומות שקיבלו צורה.

אלברטינה | Albertina

בגלריית אלברטינה אנו חוקרים, אוספים ומציגים תכשיטים עתיקים מן התקופות הוויקטוריאנית, האדוארדיאנית, האר נובו והאר דקו. כמו יצירותיהם של רנה לאליק ואמני ה־Belle Époque, כל תכשיט עתיק נושא עמו סיפור, אומנות ורוח תקופה. עבורנו, תכשיטים הם הרבה יותר מחפצי יוקרה — הם עדויות חיות להיסטוריה, לתרבות ולדמיון האנושי.