כשהתכשיט מדבר בשפת התחרה : תכשיטים ואופנה בתקופת הבל-אפוק
.
כשהתכשיט מדבר בשפת התחרה
עם השלמת השיפוץ באלברטינה, אני משיבה לגלריה גם את אוסף הבגדים ההיסטוריים מן השנים 1850–1950: שמלות תחרה, שמלות צ׳רלסטון ו״פרפר״, כותנות לילה רומנטיות ועוד. המפגש בינם לבין התכשיטים מאפשר להתבונן במראה השלם: כיצד האריג והגזרה, העיטור ואופן הענידה ביטאו יחד את טעמה של תקופה.
לכבוד חזרתם בחרתי להפגיש שני פריטים מקוריים מאוסף גלריה אלברטינה: עליונית תחרה ארוכה וסיכה עתיקה, שתיהן מראשית המאה ה־20. כשמתבוננים בהן זו לצד זו, מתגלה יותר מדמיון בין עיטורים. נפתח צוהר לעולם שבו לבוש ותכשיטים היו חלק מאמנות ההופעה בחברה.
רוחה של התקופה היפה
הבל אפוק, ״התקופה היפה״, הוא הכינוי שניתן בדיעבד לעשורים שקדמו למלחמת העולם הראשונה. באירופה, ובייחוד בפריז, נקשרה התקופה לפריחה תרבותית, להתקדמות טכנולוגית ולחיי חברה עשירים. בקרב השכבות האמידות התבטא הלך הרוח הזה גם בתשומת הלב שהוקדשה ללבוש: ביקור אחר הצהריים, ערב באופרה או נשף הצריכו הופעה שהותאמה למעמד.
זה היה עולם של כללים ודקויות. איכות הבד, גימור השרוול, עיטור הצוואר והתכשיט שנבחר לצדו העידו על טעמה ועל מעמדה של הלובשת. המראה שאנו מזהים עם התקופה נוצר מתוך מחשבה על היחסים בין כל המרכיבים האלה.
הזוהר הזה אמנם לא שיקף את חייהם של כל בני התקופה, אך הוא הותיר חותם מובהק באופנת העילית ובתכשיטים ששרדו ממנה. לצד ההתלהבות מן החדש התקיימה משיכה לעידון האריסטוקרטי של העבר, ובייחוד לאמנות הצרפתית של המאה ה־18. זרי פרחים, סרטים קשורים וקשתות חזרו אל הבגדים והתכשיטים בפרשנויות חדשות.
המפגש בין קדמה למבט נוסטלגי מסביר הרבה מקסמה של התקופה: טכניקות מתקדמות אפשרו ליצור מראה שנדמה עדין, רומנטי וכמעט חסר מאמץ.
התחרה כחלק מן המראה השלם
בתוך העולם הזה היה לתחרה מקום טבעי. היא שילבה עושר של פרטים עם שקיפות וקלילות, ואפשרה ליצור בגד מרשים בלי להכביד על מראהו.
מעמדה של התחרה כחומר יוקרתי קדם לבל אפוק במאות שנים. במאות ה־17 וה־18 היא עיטרה את צווארוניהם ואת שרווליהם של נשים וגברים והעידה על איכות המלאכה ועל אמצעיו של הלובש. בראשית המאה ה־20 היא קיבלה ביטוי מרהיב גם בשמלות ובעליוניות שלמות, שבהן הדוגמה עצמה הייתה למוקד הבגד.
בעליונית מאלברטינה משולבות תחרת קרושה אירית ותחרת באטנברג. בקרושה נוצרים המוטיבים בעזרת מסרגה אחת; בבאטנברג, סרטים צרים מתווים את הדוגמה ותכי מחט מחברים ביניהם וממלאים את החללים.
המבט נע בין פרחים, עלים וקווים מתפתלים, ומתעכב על החיבורים העדינים שביניהם. המוטיבים הבולטים מעניקים לתחרה עומק, ואילו הרשת והמרווחים מונעים מן העיטור העשיר להיראות כבד. כך נוצרת אותה תחושת קלילות המזוהה עם רבים מבגדי התקופה, אף שמאחוריה עומדת מלאכה מורכבת ומדויקת.
עידון שנרקם במתכת
שאיפה דומה ניכרת בתכשיטי הגירלנדה של התקופה. שמו של הסגנון מתייחס לזרי הפרחים והעלים המעטרים אותו, ולצדם מופיעים סרטים, קשרים ועיטורים המשתלשלים בקשתות.
בתי תכשיטים ובהם קרטייה שאבו השראה מן האמנות הדקורטיבית והאדריכלות הצרפתית של המאה ה־18. העיטורים התאימו לטעמם של לקוחות שביקשו לבטא יוקרה באמצעות אלגנטיות מעודנת וקשר למסורת. לצורפים, החומרים ושיטות העבודה סיפקו אפשרויות חדשות לממש את המראה הזה.
השימוש הגובר בפלטינה היה משמעותי במיוחד. חוזקה אפשר ליצור מסגרות שיבוץ דקות, וצבעה הלבן השתלב ביהלומים בלי להקיף אותם במתכת בולטת. זרים וקשתות יכלו כעת להיראות כמעט כתחרה, אף שנועדו להחזיק אבנים ולשמור על יציבותן לאורך זמן.
יהלומים ופנינים הוסיפו למשחק הזה שני סוגים של אור: נצנוץ חד לצד ברק רך. בשילוב עם משי ותחרה התקבל מראה עשיר, שהרושם שלו נשען על דקויות של מרקם, תנועה וברק.
הבגד והתכשיט מדברים זה עם זה
בסיכה מאלברטינה נפרשות לולאות מעוגלות משני צדיו של מוטיב פרחוני מרכזי. מתחתיהן משתלשלות קשתות ושורות של אבנים, ושתי פנינים משלימות את המבנה. הסימטריה מעניקה לתכשיט איזון, ואילו החלקים התלויים מוסיפים לו תנועה.
לצד העליונית מתברר עד כמה קרובה שפת העיטור שלהן. קווי המתכת מזכירים את פיתולי התחרה, והמרווחים שבין האבנים מקבילים בחזותם לחללים שבין הפרחים והעלים. בשתיהן נוצר מתח עדין בין דוגמה עשירה למבנה אוורירי.
הן לא בהכרח נוצרו כדי להילבש יחד, אך הן מבטאות טעם משותף. החיבור ביניהן עוזר להבין כיצד תכשיט כזה השתלב בלבוש התקופה: הוא המשיך את קווי הבגד, הוסיף להם אור והדגיש את אזור הצוואר או את חזית השמלה.
כאן, בעיניי, מתגלה רוח הבל אפוק בפרטים עצמם. היוקרה טמונה בדיוק של החיבורים, בפרופורציות וביכולת לגרום לעבודה מורכבת להיראות טבעית וקלה.
בחזרה לאלברטינה
החזרת הבגדים לגלריה מאפשרת לי להציג את התכשיטים לצד העולם החומרי שאליו השתייכו. סמוך לשמלה או לעליונית, קל יותר לדמיין כיצד נענדה סיכה, היכן נח תליון ואיך השתנה מראהו כשהאישה שענדה אותו נעה.
האוסף, המשתרע על פני מאה שנים, מציג גם את השינויים שחלו בעולם הזה. לצד התחרה של ראשית המאה ה־20 חוזרות לגלריה שמלות הצ׳רלסטון וה״פרפר״, כותנות הלילה הרומנטיות ופריטים נוספים, שכל אחד מהם מספר על תפיסה אחרת של לבוש, תנועה ויופי.
העליונית והסיכה שבחרתי להציג כאן הן שני פריטים אמיתיים מתוך האוסף. יחד הן מאפשרות לראות כיצד רוחה של תקופה מקבלת צורה בחוט, במתכת ובאבן.
אני שמחה להשיב את הבגדים אל חלל הגלריה המחודש ולהזמין אתכם להתבונן בהם מקרוב, לצד התכשיטים. לפעמים, דווקא המפגש בין שתי יצירות מגלה את מה שלא היינו רואים בכל אחת מהן בנפרד.
